החלטה בתיק ע"פ 1354/03

השופט ס' ג'ובראן:

העובדות הצריכות לעניין

1.        בסמוך ליום 10/03/01,קשר המערער קשר עם שושנה ארז, אחות סבתו של המערער (להלן- שושנה), לרצוח את חיים מזרחי, אדם אשר היתה לו מערכת יחסים אינטימית עם שושנה ואשר נמשכה כשנתיים ימים עד למותו (להלן- המנוח). בהליך, בו בוצעה קשירת הקשר, הציעה שושנה למערער לרצוח את  המנוח. המערער הסכים להצעה, וזאת תמורת 100,000 דולר. ביצוע הרצח תוכנן ליום 20/03/01. במועד זה, לאחר תיאום טלפוני בין שושנה למערער, הגיעה שושנה עם המנוח למקום מגורי המערער על מנת לאוספו, כאשר למנוח נאמר שמטרת הנסיעה היא לסייע למערער בשכירת דירה עבורו. המערער התיישב במושב האחורי של הרכב, מאחורי המנוח, והשלושה נסעו, בהנחיית המערער, לכיוון מושב רשפון, זאת דרך שטחים חקלאיים. לאחר קבלת רמז משושנה,  לפת המערער את גרונו של המנוח והחל לחנקו.  המנוח נאבק עם המערער ואף נשך את ידו, זאת על מנת לנסות ולהציל את חייו, אך לשווא. המערער הצליח להתגבר על התנגדותו זו והרגו. שושנה עצרה את הרכב והוציאה ממנו, ביחד עם המערער, את גופת המנוח. השניים וידאו את מותו, ניקו טביעות אצבעותיהם מהמכונית, הסירו מהמנוח את הסוודר שלבש ושהיה מגואל בדם וכן הורד כיסוי מושב הרכב, שאף הוא היה מגואל בדם. נוסף על כך, השניים ביצעו חיפוש על גופו של המנוח ונטלו את ארנקו ומכשיר הטלפון הנייד שלו. שושנה מסרה למערער סך של  5,000  שקלים במזומן, אשר היו בארנקו של המערער, והשניים החלו לצעוד לכיוון הרצליה ובמקום מסוים נפרדו דרכיהם.

ההליכים

2.        המשיבה הגישה כנגד שושנה והמערער שני כתבי-אישום נפרדים, לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. לפי בקשת המשיבה החליט בית המשפט המחוזי ביום 27/08/01 לאחד את הדיון מכוח סעיף 90 לחוק סדר הדין הפלילי {נוסח משולב}, התשמ"ב - 1982 (להלן- החסד"פ). אולם אחרי שנשמעו מרבית ראיות  התביעה, חלתה שושנה, אושפזה ונעדרה ממספר ישיבות של בית המשפט. בשל כך ועל מנת לסיים את משפטו של המערער, הוחלט לחזור ולהפריד את הדיון. משפטו של המערער נמשך, אפוא, עד להכרעת הדין.

           כתב-האישום, אשר הוגש כנגד המערער, כלל שני אישומים: באישום הראשון מיוחסת לו עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן- החוק), ואילו באישום השני מיוחסת לו עבירת רצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק.

          המערער, בתגובתו לכתב- האישום לא כפר במותו של המנוח במועד המצוין בכתב -האישום, אולם כפר בקשירת הקשר עם שושנה לביצוע הרצח, בקביעת מועד הביצוע, בכך ששושנה הציעה לשלם לו 100,000 דולר ובכך שנתכוון לגרום למותו של המנוח. עם זאת הודה ובכך שתיאם את פגישתו עם שושנה, שישב ברכב במושב האחורי ובכן שנסעו למושב רשפון דרך השטחים החקלאיים.   

הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי

3.         הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי מבוססת על ראיות ישירות, שעל פיהן הרשיע את המערער בעבירות המיוחסות לו בכתב- האישום, וכן על  ראיות שאינן ישירות, התומכות בראיות הישירות.

            על יסוד ראיות אלה, קבע בית- המשפט המחוזי את ממצאיו שאלה עיקריהם: שושנה היא זו אשר פנתה אל המערער ושכרה את שירותיו לרצוח את המנוח תמורת תשלום. כל מטרתה של הפנייה לא היתה לקבל עזרה וסיוע לגביית חוב כטענת המערער, אלא לרצוח את המנוח על-ידי המערער תמורת תשלום. המערער, בהסכימו להצעתה זו, קשר עמה קשר לביצוע פשע. המערער הופקד על תכנונו של הרצח, בכך שהדריך את שושנה בדרך שבה נסעו עד לאזור שטח המטעים. במהלכה של הנסיעה וגם אחרי תחילתם של מעשי האלימות כלפי המנוח, שנעשו בתוך הרכב, לא פנה המערער למנוח כלל, לא דיבר על חוב כספי כלשהו לשושנה ולא תבע את החזרו. יתרה מכך, גם אחרי שהחלה האלימות, לא ניסה המערער להפסיקה ולא הציע למנוח להחזיר לשושנה את חובו כדי להפסיקה. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי המערער הוא אשר גרם בכוונה תחילה למותו של המנוח בכך שחנק אותו וזאת תוך ביצוע בצוותא של המעשה עם שושנה. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי מיד אחרי מות המנוח, נהג המערער בקרירות מזג והתנהגותו זו מתיישבת עם אדם שאכן התכוון לרצוח ומשימתו צלחה בידו.

             משקל מיוחד ייחס בית המשפט לשיחותיו של המערער עם המדובב שהיה עמו בתא המעצר ולפניו התוודה ואשר היה להן גיבוי בהקלטות סתר. בכך ראה בית המשפט המחוזי ראיה כבדת משקל. בית המשפט המחוזי גם התרשם מן המדובב עצמו שהיה מהימן וחיזוק לדבריו נמצא בהאזנה לשניים ובתצפית עליהם בזמן אמת.

           חיזוק נוסף נמצא גם בשחזורים שבהם הוביל המערער את חוקרי המשטרה, במסלול הנסיעה בליל הרצח והמקום שבו עצרו ובו בוצע הרצח ולאחר מכן נמצאה הגופה.

           משנמצא כי המערער נענה להצעתה של שושנה וקיבל על עצמו לרצוח את המנוח תמורת תשלום שהובטח לו, ולאחר מכן המית את המנוח בחניקה, בכוונה וללא קינטור מצד המנוח, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בשני האישומים שיוחסו לו וגזר עליו מאסר עולם בגין עבירת הרצח וכן 5 שנות מאסר בגין עבירת קשירת קשר לביצוע פשע שירוצו בחופף לתקופת המאסר בגין עבירת הרצח, בניכוי תקופת מעצרו.

מכאן הערעור שבפנינו.

טענות המערער

4.        המערער טען כי המחלוקת העיקרית בתיק הינה בשאלת עדות המדובב וכי לאור דברי בא-כוח המשיבה בסיכומיו, לפיה המדובב שיקר בעדותו בבית המשפט בתיק אחר, עת טען כי לא השתמש בסמים, לא נותר ספק בשאלת אי אמינותו.

           עוד טען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי בהתעלמו לחלוטין מדברי בא-כוח המשיבה בסיכומיו, כמו גם מסיכומי באת-כוח המערער, שהרי על-פי שיטת המשפט האדוורסרית הנקוטה אצלנו שומה היה עליו להתייחס לדברי הצדדים, שכן משהודה בא-כוח המשיבה כי המדובב שיקר בעדותו בתיק אחר, שומה היה על בית המשפט המחוזי להבהיר מדוע קבע, למרות דברים אלו, כי במקרה הנדון הוא לא עשה שימוש בסמים.

           עוד טען המערער כי לא הוכחו כל העובדות ההכרחיות, ובוודאי שלא בדרגה הנדרשת במשפט פלילי, לשם ביסוס הרשעה במקרה דנן, בעבירת רצח, שכן לא הוכחו כל יסודות עבירת הרצח בכוונה תחילה, קרי הכנה, החלטה להמית והעדר קינטור.

           נוסף על כך, טען המערער כי  המקרה דנן לא יכול להיכלל אפילו בגדר סעיף 300(א)(3) לחוק, שכן לא הוכח היסוד הנפשי של פזיזות, הדרוש לשם הרשעה בסעיף זה, וכי התוצאה של מות אדם איננה תוצאה מסתברת מעבירת האיומים, אותה ביקש המערער לבצע ובה הודה.